<h1>יראים סימן ע'</h1>
<h2>דף קטו:</h2>
שרץ הארץ. הזהירה תורה בפ' שמיני דכתיב כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. ותניא בת"כ ומייתי לה בשלהי אלו טרפות [ס"ז ב'] הולך על גחון זה נחש, כל לרבות את השלשול ואת הדומה לדומה. הולך על ארבע זה עקרב כל לרבות את החפושית ואת הדומה לדומה. מרבה רגלים זה הנדיל כל לרבות את הדומה (לדומה) ואת הדומה לדומה [וכתיב] אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ (הרומש) [השורץ, וכל השרץ השורץ] על הארץ שקץ הוא לא יאכל וכתיב ולא תטמאו בהם (וכתיב אל תשקצו) את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ הרי חמש לאוין. והיינו דאמרינן במכות [ט"ז ב'] א"ל אביי אכל נמלה לוקה חמש.
ויש לשאול. היכי קאמר אביי דלקי והא איכא בהני לאוין דהוי לאו שבכללות שכולל שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ (על הארץ) ואביי גופיה אמר בפסחים בפ' כל שעה [מ"א ב'] ובב"מ בהמקבל [קט"ו ב'] ובנזיר פ' ג' מינין [ל"ח ב'], שאין לוקין על לאו שבכללות. ונראה לתרץ כיון שייחד לאו על איסור זה בלאו (אחד) [אחר] לוקין על כל אזהרותיו אפילו יהיה הלאו לאו שבכללות שטעם שאנו למדין מלאו דחסמא שלא ללקות על שום לאו אלא א"כ מייחד כלאו דחסמא סברא הוא שכיון שלא ייחד לו היוצר לאו יש לומר לא הקפיד עליו כשאר לאוין, לפיכך הוציאו בכלל וכיון שייחד לו לאו במקום אחר אין לומר שכללו בשביל שלא הקפיד עליו שהרי הקפיד עליו במקום אחר ולפי שפטור לאו שבכללות תלוי בטעם שפרשתי לפיכך יש לאו שבכללות דברי הכל פטור כגון לא תאכלו על הדם בסנהדרין פ"ד מיתות [ס"ג א'] ולא יאכל כי קדש הם בפסחים פר' כל שעה [כ"ד א'] ויש לאו שבכללות דברי הכל חייב במקום שייחד עליו במקום [אחר] כדפרישית. ובמקום דמייתרי. קראי כתיב כל חלב שור וכשב וגו' לא תאכלו, ולא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירשך וגו' דאמרינן בכריתות [ד'] דלקי עלייהו משום דמייתרי קראי והתם מפרש יתירא דידהו וכגון לא יחבול רחיים ורכב, אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל בפסחים ובב"מ בפ' המקבל ובנזיר דבין אליבא דרבא ובין לאביי לקי אכל פרטי ופרטי, וטעם משום דמייתרי. ואינו מפורש הטעם בתלמוד. אבל צריכין אנו לומר משום דמייתרי והריני מסביר היך מייתרי. ברחיים ורכב היה לו לכתב לא יחבול נפש דהוו בכללו רחים ורכב. בזג וחרצן כתיב מכל אשר יעשה מגפן היין והוי חרצן וזג בכללו, ואע"ג דדרשינן ליה בנזיר [ל"ד ב'] לפרט וכלל, הוי מצי למכתב חרצן בלא זג וזג בלא חרצן. נא ומבושל מייתרי, שהרי כתיב כי אם צלי אש אי נמי חילוק מלקיותיו [כפי ענינם] שאכל (וענינים) וסוגיא דתלמודא כר' יהושע דאמרינן בכריתות [פ' א"ל ט"ו ע"ב תמחויין] (לא) מחלקין וההיא דכל שאור וכל דבש לא תקטירו דאמרינן דלקי במנחות בכל המנחות [נ"ח ב'] יש לומר דמייתרי כל להכי לוקין, ובמקום שכולל בלאו אחד שני איסורים ואותו לאו כתב אצל פרטות דלקי בהו אכל חד וחד כגון עירובי שאור ודבש במנחות. וכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג בנזיר, בזה נחלקו אביי ורבא, לאביי לא לקי מידי דהוי אלאו דלא תאכלו על הדם ולרבא לקי, דכיון שנכתב אצל פרטיות שריבה בהן מלקיות נתרבה גם למלקות, ובמקום שאינו בלשון לאו והוא נכתב אצל הפרטיות שמתרבה בהן מלקיות, כגון [כי] אם צלי אש (ראשו), וכגון כי נפש הוא חובל, דלא משמע לאו אלא מכלל עשה דברי הכל לא לקי אלא א"כ מייתרי קראי, ונחלקו בב"מ אביי ורבא אי מייתרי אם לא. ובמקום שלאו כתוב בין שני הפרטות כגון ואשה לא תתנו מהם דדרשינן מיניה בתמורה [ו' ב'] כלו ומקצתו לא (דתנן) [דמפרשינן] אשה לא תתנו מהם [לא תתנו], נחלקו בזה אביי ורבא, אביי אמר לא לקי דהוי לאו שבכללות ורבא סבר כיון שנתן הלאו באמצע להלקות על כל אחת ואחת כתבו באמצע.
